מאמר מאת האדריכלית אפרת מאירי
האם ישנו סגנון של בית בקיבוץ ? האם יש לבניה בקיבוצים מאפיינים מובהקים או שמע זה הכול תולדה של השתנות צרכי הקהילה ?
ההיסטוריה של הקיבוצים היא בעצם ההיסטוריה של מדינת ישראל.
מראשית ההתיישבות, לצד המושבות והישובים העירוניים קמו הקיבוצים.
רוב הקיבוצים היו ועדיין ישובי ספר, המהווים ישובי גבול למדינתנו הקטנה.
בשל האידיאולוגיה ממנה נוצר הקיבוץ (צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני), תוכננו המבנים והבתים לפי רוח השיתופיות.
למה הכוונה ? מרכז החיים של הקיבוץ היה חדר האוכל בו ניהלו את "מדורת השבט" הקיבוצית. מעבר לארוחות, בחדר האוכל התקיימו החגים, השמחות, החתונות, אספות הקיבוץ וכד'.
הילדים (גם אני, בחלק מילדותי) לנו בבתי-ילדים. בהם הילדים קבלו את כל צרכיהם הפיזיים של משחק, לימוד, לינה, רחצה וחברה.
בראשית הקיבוצים גרו המשפחות והן הרווקים בצריפים ואח"כ בבתים המכונים בתי רכבת.
מדוע רכבת ? מאחר והם בתים טוריים בעלי מספר יחידות דיור, המופרדות ע"י קירות משותפים ובהם מתגוררות משפחות. בתחילה היו השירותים והמקלחות משותפים, ומוקמו לרוב בקצה כל מבנה מגורים.
אותן דירות אשר כונו בפי כל "חדר" אכן היו חדר אחד ולעיתים אף 2, קרי סלון קטן וחדר שינה.
עם השינויים החברתיים שעברו הקיבוצים במהלך המאה ה-20, עברו גם הבתים והדירות שינויים תכנוניים של המבנה.
תחילה נוספו לכל דירה שירותים ומקלחת אישיים, לאחר מכן התווסף מטבחון צר, משנות ה-70 ולקראת שנות ה-80 עם הפסקת הלינה המשותפת, נוספו גם חדרי שינה עבור הילדים, פינת אוכל משפחתית וחדר מגורים קטן.
לא היה ניתן לנתק את השפעת האידיאולוגיה על תכנון הבתים והדירות, ומכאן על השכונות.
השכונות תוכננו כך שהבתים והדירות יהיו בעלי אותו סגנון ומראה וישמרו על המאפיין השוויוני של הקיבוץ. בכל הדירות והבתים הושם אותו ריצוף, נבנה אותו מטבח, הקירות נצבעו באותו צבע. שמירת האחידות מנעה כל בידול וטעם אישי. הקיבוץ כמערכת היה היזם והקבלן, ובשל כך הוא זה שקבע את שיטת הבניה וחומרי הגמר.
היתרון בגישה זו היא בכך שאם משפחה עוברת מבית אחד לאחר, לא נוצר מצב של חוסר שוויוניות.
כמובן שבחלוף השנים, ושינוי טבעי בצרכי המשפחות והקהילה, נוצרו סדקים גם בתכנון, ולקראת סוף שנות ה-80 וראשית ה-90 תוכננו שכונות בעלות מראה חיצוני אחיד לבתים אולם פנים כל בית עוצב באופן שונה, על פי העדפות המשפחה המתגוררת.
לרוב עבדו הקיבוצים כגוף יזמי מול משרדי אדריכלים ספורים. משרדים אלו התמחו ביצירת אדריכלות פונקציונאלית בדגש על אחידות.
למה הכוונה ? הבתים והדירות תוכננו להיות בעיקר אסטטיים מבחינה צורנית ויצרו מראה אחיד לשכונה. הבתים לא תוכננו להיות נוחים ושימושיים עבור אנשים החיים בהם. המראה הכללי של השכונה – החזית, נשא את דגלי הצניעות, האחידות והשוויוניות.
כך כשסוקרים את הקיבוצים השונים בארץ, רואים פחות או יותר את אותם דגמים של בתים ומבנים, באותו סידור של שכונות מגורים, כשחריגה עתידית ע"י הרחבה תפגע בחזות המבנה והשכונה.
אותם משרדים לא השכילו לתכנן את הבתים והשכונות להרחבה עתידית. הם לא שמו לנגד עינם את האפשרות לשינויי אורחות החיים האישיים של המשפחה וכמובן של הקהילה הקיבוצית, ולכן לא נתנו פתרונות המאפשרים את צמיחת הבית, הגדלתו ותכנונו מחדש בצורה התואמת את השינויים שאנו עוברים במהלך חיינו. יתרה מזו, בגלל סגנונם המובהק, בתים אלו מחייבים כיום את האדריכלים או לשמור על החזות הקיימת ולעצב, לפחות כלפי חוץ, בסגנון המקומי של בתי הקיבוץ, או לתכנן עיצוב זר ומנוגד לגמרי מאופי הישוב והשכונה.
חוסר גמישות זה מעורר שאלות רבות לגבי האם ישנו סגנון עיצובי של קיבוץ.
לדעתי אכן יש כזה, וניתן לשייכו כתת זרם באדריכלות הישראלית.
הוא שייך באופן מובהק לסגנון המקומי שהתפתח בארצנו ומשלב תכנון מודרני פרקטי עם קוים נקיים המגדירים חללים ומרחבים, תוך נגיעות סגנוניות של בניה כפרית.
אותו צריף טורי, התפתח לבית בסגנון קיבוצי; משמע – תכנון החללים והחדרים באופן מודרני והעיצוב כפרי.
כיצד השפיע סגנון הבית הקיבוצי על האדריכלות של ימנו ?
כיום פונות אלי משפחות צעירות המתכננות את ביתם בקיבוצים וישובים כפריים כדוגמת מושבים ומושבות, וכשאני שואלת אותם כיצד הם מדמיינים יראה ביתם, לרוב הם מתארים לי האופן חזותי את בית הקיבוץ. לעיתים אף אומרים זאת במפורש. בית צמוד קרקע, שימושי ונוח, עם הגדרה ברורה בין האזורים בו, עם מראה כפרי אך בעל צביון מקומי הקשור לסביבה ולישוב בו הוא יבנה.
אני רואה שינוי זה בעיקר בבניה המכונה "בניה פרטית" או "בנה ביתך", אשר בראשית שכונות אלו נבנו בתים מודרניים ואף פוסט מודרניים, ואילו עתה חוזרים וממתנים את העיצוב, ומחפשים אחר מראה מקומי.
לגבי הסגנון המקומי או האילוץ ?
קשה לקבוע מה היה קודם ומי הושפע ראשון מהאידיאולוגיה השיתופית, האם הצריף שמקורו בבית פשוט אכן שיקף באופן מיטבי את אידיאל החיים בקומונה או שפשוט משרדי התכנון יצרו דגמים ספורים ו"הנחיתו" אותם בקיבוצים השונים ללא התחשבות בסביבה, האקלים, מקרקע ובעיקר באנשים והצורך המאוד בסיסי של כל אחד ואחת מאיתנו להיות שונה (למרות החיים שמבטלים כל שונות וייחודיות).
הדבר הטוב הוא שכיום לאחר כ- 100 שנות התיישבות, אנו מצליחים לגבש לעצמנו סגנון וזהות טיפוסיים לנו, ואל אל אנו מפסיקים להשוות עצמנו למדינות בעלות היסטוריה של מאוד שנות עיצוב ותרבות.
מוזר, אך איכשהו הסגנון הקיבוצי הופך להיות לב הקונצנזוס כשמדובר בתכנון ועיצוב בית ישראלי.